גזר דין בתיק ת"פ 6456-06-13

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות של גניבת רכב, נהיגה ללא רשיון נהיגה וללא פוליסת ביטוח, נהיגה פוחזת של רכב ושהיה בלתי חוקית בישראל.

לפי כתב האישום המתוקן, בין התאריכים 30/5/13 ל - 31/5/13, גנב הנאשם בצוותא חדא עם אחר שזהותו אינה ידועה לתביעה, רכב מקריית מלאכי, בכך שהאחר שבר חלק מהסוויץ', הכניס מברג, הניע את הרכב והעבירו לנאשם אשר נסע מהמקום.

ביום  31/5/13 בשעה 04:40 נהג הנאשם לעבר מחסום בית"ר עילית, המשיך בנסיעה לאחר ששוטר הורה לו לעצור, וגם לאחר שניידת משטרה נסעה אחריו תוך הפעלת אורות מהבהבים, סירנה וכריזה.

הנאשם כיבה את אורות הרכב, המשיך בנסיעה וגרם לרכבים לסטות מנתיב נסיעתם לשולי הדרך עד שאיבד שליטה על הרכב.

את מעשיו ביצע הנאשם בעודו שוהה בישראל ללא אישור כניסה כדין, וכאשר אין ברשותו רישיון נהיגה ופוליסת ביטוח לנהיגה בישראל.

הנאשם יליד 1983 ואין לחובתו הרשעות קודמות.

ב"כ המאשימה הפנתה לחומרת העבירות בהן הורשע הנאשם, לרבות עבירות הנהיגה והסיכון לעוברי הדרך, והדגישה כי לנאשם רישיון עבודה מוגבל, וכי הנאשם מעל באמון שניתן לו ע"י רשויות המדינה. ב"כ המאשימה הפנתה לפסיקה וטענה כי מתחם העונש ההולם נע בין 10 חודשי מאסר לבין 30 חודשי מאסר בפועל, ומאחר ומדובר בתושב שטחים ולאור עבירות הנהיגה, עתרה להטיל עליו מאסר בן 18 חודשים ועונשים נלווים.

ב"כ הנאשם הפנה לנסיבות ביצוע העבירה, וטען כי יש לאבחן אותן מהאמור בפסיקה, שכן לטענתו מדובר באדם צעיר שנוצל ע"י אדם הבקיא בתחום הגניבות לרכב, כאשר אותו אחר ביצע את המעשים העיקריים, הניע את הרכב וביקש מהנאשם להעביר אותו לשטחים תמורת סכום עלוב.

לטענתו, הנאשם מיד כאשר נעצר מסר את גרסתו ולפיה נוצל ע"י אדם אחר שאת זהותו אינה יודע.

לדבריו הנאשם פעל בעיקר מתוך עצימת עיניים כאשר הנהיגה לאחר שניידת המשטרה הורתה לו לעצור הייתה קצרה מאוד כאשר התנועה דלילה וכאשר הנאשם התעשת ומיד נבהל, עצר וירד לשוליים.

הסניגור הפנה לכך שמדובר בנאשם נעדר עבר פלילי, אב ל - 4 ילדים, האחראי לפרנסת משפחתו, אשר נבדק ע"י הרשויות ונמצא מתאים לקבל אישור כניסה לאזור C שם הוא עובד, כך שניתן לומר שאין מדובר באדם המסוכן לביטחון הציבור בישראל. עוד טען כי הנאשם הינו מורשה לנהיגה בתחומי הרשות, כך שגם אם נהג ללא רישיון נהיגה ישראלי, לא סיכן את הציבור בישראל.

הסניגור הגיש פסיקה במסגרתה הוטלו עונשי מאסר קצרים יותר מהמבוקש ע"י המדינה בגין עבירות דומות.

הנאשם עצמו הביע חרטה על המעשים וביקש את רחמי ביהמ"ש עליו ועל בני משפחתו.

בסימן א1 לפרק ו' לחוק העונשין, שכותרתו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה" נקבע עקרון ההלימה כעקרון המנחה בענישה, היינו, ניתן משקל בכורה לשיקולי הענישה של גמול, ונקבע כי בראש ובראשונה, על העונש להלום את חומרת העבירה ואת מידת אשמו של הנאשם.

עבירות רכוש הקשורות בכלי רכב, ובעיקר עבירות של גניבת רכב, הן עבירות חמורות, אשר הפכו זה מכבר למכת מדינה, שפגיעתן בציבור, ברכושו ובתחושת הבטחון האישית והכלכלית שלו קשה.

בנוגע לעבירות אלו, המחוקק ובית המשפט העליון אמרו את דברם, וקבעו כי על בתי המשפט לתרום תרומתם למלחמה בהן, באמצעות עונשים מכבידים.

יפים בהקשר זה דברים שנכתבו בע"פ 11194/05 אבו סבית נ' מדינת ישראל (15.5.06):

"למרבה הצער, תופעת גניבות הרכב טרם נעקרה משורש, ומכת המדינה שאליה נדרש בית משפט זה לפני בדיוק עשור (פסק הדין בע"פ 5724/95 ניתן ב-12.5.96), כמעט שהפכה לעשר מכות; היא ממשיכה לנגוס ברכושם של רבים, ופגיעתה רעה כלכלית ואנושית. המעט שבידי בית משפט זה לעשות הוא לחזק את ידיהם של בתי המשפט הדיוניים בראייה מחמירה של העבירות הכרוכות בכך".

באשר לרמת הענישה הראויה, בית המשפט העליון הביע דעתו כי העונש הראוי לעבירות של גניבת רכב הוא מאסר בפועל ממושך, אשר בדרך כלל עולה על שנת מאסר בפועל.